"דבר, אבא, דבר..."

עליית גג מאובקת, שנים רבות לא דרכה שם רגל. אפילו את המפתח לדלת הכניסה אליה קשה היה למצוא. אבי אמר: "... אני לא מבין מה יש לך לחפש שם.... המפתח?.... לא זוכר... זה נמצא איפשהו... תשאל את אמא, היא תמיד יודעת". חייכתי אליו ועניתי: "אני מחפש את הסיפור הבא שלי.....". הוא הסיט את מבטו שהיה נעוץ ב'חדשות', בחן אותי קלות, וסינן חרישית: "אתה והשטויות שלך....". נראה היה שהוא קיווה שלא אשמע את דבריו.

עכשיו צחקתי בקול רם, שישמע!

צחוקי הביע התנשאות שניסתה להסוות עלבון. אך דבר נוסף היה בצחוק שלי... אני למוד שנים וניסיון ביחסים עם אבי. פעמים אינספור ככה זה מתחיל. אני יוצא לדרך... למשימה... לגילוי חדש על עצמי.... להתוודע למפרע... לדבר כל שהוא ששוכן בתוכי, למרכיב נוסף באדם שהנני היום. מדי פעם, אני פונה אליו, מתוך רצון שישתתף במסע, בין אם קצר יהיה ובין אם ארוך. בדרך כלל, הוא מתבונן בי בפליאה.... כאילו אומר... מה יש לילד הזה.... בטוח ש'זה' שלי? (ואל תטעו ב'ילד' הוא כבר בן 47. חה).

אך אני, ברגע שצנצנות הדבש שלי קוראות.... אין סיכוי שאעצור.

מה שאינספור פעמים קורה זה שאני מגיע אל הדבש, רודה ממנו כמה חלות.... נעקץ בדרך מהדבורים הכועסות על פלישתי למרחבן. במרחק בטוח מהכוורת ההומה אני טועם. בתחילה טיפטיפונת; על קצה הלשון חש את המתיקות החמצמצה הזו מתפשטת ומתגלגלת במורד הלשון. אני מצמיד את הלשון לחיך בניסיון למצות את כל הטעם. מרגיש את מאמצן הרב של הדבורים, באספן את הצוף, פרח ועוד אחד ועוד. אחר כך, בוצע חלק ומכניס אל פי. הדבש ניגר על ידי, על פני, טעם גן עדן. כששבעתי, אני נח... נותן לגוף לקבל את המותק הזה, ולהעבירו לכל חלקי, להפוך לחלק ידוע ובלתי נפרד ממני.

לבסוף, אני ניגש אליו, אל אבי, ומציע לו חתיכה מהדבש הזה, דבש הידיעה.

בדרך כלל הוא לא מסיר את עיניו מ'החדשות', אך טועם. אני שומע את קול המציצה בפיו. פתאום, הוא מכבה את הטלויזיה ואומר: ".... מממ... טעים, מאיפה הבאת את זה?". אני מחייך אליו, "תודה, אבא": אני אומר. ברגע זה אני מאושר... והוא, הוא חוזר לחדשות.

בעבור הרגע הזה, אני מוכן לצאת שוב ושוב למסעותיי, כמו במקרה הזה.

דלת עליית הגג חרקה על ציריה. אבי בקול רם אומר : "צריך לשמן את הצירים...". נכנסתי פנימה, וניגשתי אל מדף עליו נערמו אלבומי תמונות ישנים. תמונות סטילס, של פעם. הפכתי דף, ועוד דף, רשרוש הצלופן המגן על התמונות, היה הרעש היחיד שנשמע באותה עת. באחד האלבומים נתקלתי בתמונה בה מופיעים אבי ואני.

הוא נשען פרקדן על מיטת יחיד, ששמשה אז גם כמיטה וגם כספת אירוח בביתנו. אבי לבוש בגופיה אפורה ומכנסי 'עבודה' כחולים, נעליים שחורות, כבדות לרגליו.

כפות ידיו חרוצות, כתמי יום עבודתו נגלים בהם בבירור. שערו שחור כפחם, ואצדעותיו מתארכות עד לקו הלסת התחתונה. אני, לבוש בפיג'מה קצרה, ישוב למרגלותיו, נשען במרפקיי על המיטה. אנו משחקים במכוניות צעצוע.

על הקיר מעלינו תלוי ציור שציירתי בגן הילדים. במשיכות מכחול, בצבע כחול אפור, מצוירת דמות אדם, פניו מחייכים, ידיו ארוכות, כפותיו גדולות ביחס למידות גופו. הוא רכוב על רכב צבאי משוריין – כנראה זחל"ם – גלגל מצויר בחזיתו, ומאחור זחל.

ירדתי מעליית הגג, ה'חדשות' כבר הסתיימו, ואבי עבר לערוץ ההיסטוריה. ניגשתי אליו והראיתי לו את התמונה. הוא כיבה את הטלויזיה. המתנתי עד שירכיב את משקפי ה'לקרוב' שלו, התבונן בתמונה וחייך. "אבא, אתה זוכר את זה?": שאלתי. "אתה לא יודע כמה עייף הייתי אז..." הוא ענה, והמשיך: "זה היה 'קצת' אחרי מלחמת יום הכיפורים.... עבדתי בשתי משרות.... הייתי 'רץ' הביתה כדי להיות אתך...". הוא המשיך להסתכל בתמונה בשתיקה, ואז אמר: "אתה יודע, אני נזכר שכשהיינו משחקים, עיניי היו נעצמות, ואתה היית מדרבן אותי ואומר... 'דבר אבא, דבר'.... רצית שהמשחק יהיה גם בדיבורים, לא רק בלהניע את המכוניות ממקום למקום.... לא השתנית מאז, אתה עדיין רוצה לדבר...". הוא חייך. גם אני.

עמדתי ללכת למחסן, להביא שמן לצירי הדלת, והוא אמר: "עזוב בן, אני אעשה את זה מחר, ספר לי מה שלומך...". "אבא, הכל בסדר": עניתי.

סיפור זה חלקו בדוי מלב, מרביתו אמת לאמיתה. למדתי, לזכות בהכרה של אבי, כפי שהוא יכול לתתה. לחוות את ההתעלות שבעין המנצנצת לעברי כמו שהיא יכולה להינתן. כמו טיפת הדבש המתפשטת מהלשון, ומפעפעת אל כל תא ותא בגוף, מזינה, מרפאת, מלטפת. 'דבר, אבא דבר...'.

תודה, אבא.