סודן של הקונכיות

חכם אחד אומר שכל הסודות שלא סופרו, נשמרים לאחר מותנו בתוך קונכיות. טמונים עמוק בלב הים, ממתינים ליומם; לפרוץ את מחסום השתיקה ולהתפזר בעולם.

שנים רבות, אולי ריבוא, לוקח לקונכייה להיסחף בזרמים ולהישטף אל החוף. ואז, עוד ריבוא, עד שרוחות השמים, מי הגשם והשמש המכה בעוז, שוחקים את המעטפת עד דק.

יום אחד, פוף! זה קורה. הסוד פוקע אל העולם.

לפעמים(נדיר אמנם, אך זה קורה)ברגע שסוד כזה מתגלה, יושב אדם במקום סמוך. ואם אדם זה שרוי בשקט ובנפש חפצה, מבלי שיצפה לכך, מתגלה לו סוד.

סוד שהיה שייך למישהו, לפני עשרים אלף שנים, לפחות. פוף!

הסוד הזה, ככה אומרים, רוטט ומפעפע לרגע אל תוך היושב. הוא מרגיש מין דגדוג שכזה, זר ומוכר באותה העת.

כשזה קורה, אדם זה מחייך, חיוך גדול ואמיתי, חיוך של הבנה. חיוך של מי שזכה, ממש כעת, בגביע הקדוש של הסודות; הוא מבין, ולו לרגע קט, עד כמה אנחנו, כולנו וכל כולנו, דומים.

לא אחת, אנו חולפים על פני האנשים הללו, אפילו ככה סתם, ברחוב. לפעמים, נראה לנו שמשהו בהם משונה. אפשר שהם נראים לנו קצת מפחידים, מוזרים, אפילו מרתיעים. לפעמים נראה לנו שהם 'עפים על עצמם'.

אבל אם נקשיב, הם יגלו לנו את סודם. (ואז אולי גם אנחנו נראה מוזרים לאחרים).